בר"ם 8615/21 פלונית נ' משרד הפנים (30.8.2023)
בית המשפט העליון קיבל בקשת רשות ערעור של אם וביתה, אזרחיות ניגריה, והורה לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים לשקול מחדש את בקשתן למעמד מטעמים הומניטריים.
המבקשת הראשונה היא אזרחית ניגריה שנכנסה לישראל בשנת 2005 באשרה מסוג ב/2, ונישאה בישראל לאזרח חוץ, אלמן שלו שתי ילדות. בשנת 2006 נולדה ביתם המשותפת, המבקשת השנייה.
בקשה למקלט מדיני שהגישה המבקשת בשנת 2005 נדחתה בשנת 2014. המבקשות ניסו להסדיר את מעמדן מכוח החלטת ממשלה מס' 156 בעניין הסדרת מעמדם של ילדי שוהים שלא כדין, יחד עם האב ושתי בנותיו הבגירות. בקשה זו נדחתה משום שהאב נכנס לישראל שלא כדין. בהמשך, בשנת 2015, ניתן לבנות הבגירות רישיון לישיבת קבע, ולאב ולשתי המבקשות ניתנו רישיונות ישיבה מסוג א/5 מכוח החלטת ממשלה מס' 2183, שעסקה גם היא בהסדרת מעמדם של ילדי שוהים שלא כדין.
בשנת 2016 נדחתה בקשת המבקשות להאריך את רישיון הישיבה שלהן, נוכח הצהרת המבקשת הראשונה שהיא והאב אינם מתגוררים עוד יחד בשל התנהגות אלימה שלו כלפי שתי המבקשות. על החלטה זו הוגש ערר, שבמסגרתו הוסכם שהמבקשות יגישו בקשה חדשה להסדרת מעמדן מטעמים הומניטריים. גם בקשה זו נדחתה.
ערר נוסף שהוגש על ההחלטה האחרונה נדחה על ידי בית הדין לעררים, שקבע כי המבקשות לא הציגו "דבר מה נוסף" מעבר לשהותן ארוכת השנים בישראל. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא, ועל פסק הדין בערעור הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון קבע שיש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת משום שיש הצדקה למתן רשות ערעור כדי למנוע עיוות דין.
בית המשפט עמד על כך שמדובר במקרה המעורר קושי אנושי משמעותי. בית המשפט הוסיף כי נוהל 5.2.0019 שכותרתו "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" אינו חל על המקרה משום שהאב אינו אזרח או תושב קבע. אף על פי כן נקבע שאי-תחולתו של הנוהל אינה משמיעה את חוסר הרלוונטיות של הטיעון בדבר אלימות במשפחה. טיעון מסוג זה צריך להיבחן באופן קונקרטי ביחס לנסיבותיו הייחודיות של מקרה מסוים, בהיותו שיקול מתאים, מעצם מהותו, לדיון בוועדה הבין-משרדית.
בית המשפט קבע שההיגיון מחייב כי המועד הקובע לעניין טענת אלימות לא יהיה המועד בו התקבלה בקשתן של המערערות למתן מעמד ארעי, אלא המועד שבו הוגשה הבקשה. ברור שההליכים להסדרת מעמדן של המערערות החלו שנים לפני פירוק התא המשפחתי, ובאופן טבעי כבר אז החלו המערערות לפתח ציפייה כי בסופם יקבלו מעמד, ואילו בסופו של דבר התנהגותו של האב היא זו שהובילה לפירוק הזוגיות ולאובדן ה"עוגן" עליו נסמכו המערערות בבקשתן. ממילא, הנתון בדבר אלימות של האב כלפי המערערת והבת הוא רלוונטי ומהותי לדיון בבקשתן, ואין חולק על כך שעד להודעה על פירוק התא המשפחתי המערערות זכו למעמד מכוחו.
בית המשפט הוסיף כי הקושי מתחדד נוכח הראיון הקצר והדל שנערך למבקשות, כי קיום ראיון קצר ולקוני במקרה זה מעורר אי נחת, וכי מקום בו מדובר בהחלטות שעניינן מעמד בישראל למי ששוהה כדין למשך תקופה לא מבוטלת, אשר מטבען כוללות השפעה ניכרת על חיי הפרט ועל זכויות בסיסיות וגרעיניות, יש להקפיד הקפדה יתירה על הליך תקין וזהיר.
בית המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור במובן זה שעניינן של המבקשות יושב לוועדה הבין-משרדית, שתבחן את בקשתן ותשקול את מלוא השיקולים הרלוונטיים למקרה זה, הכול לאחר שתערוך להן ראיון נוסף.