בית המשפט העליון – דחיית בקשת רשות ערעור בעניין אי-מיצוי הליכים מול ועדת המאוימים

בר"ם 78155-03-26 פלוני נ' ועדת המאוימים – מתאם פעולות הממשלה בשטחים (7.6.2026)
בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור של תושבי הרשות הפלסטינית שביקשו לקבל סעד זמני במסגרת עתירה מנהלית שנמחקה שנתיים קודם לכן, ומתח ביקורת חריפה על בא כוחם שהגיש בקשת ארכה תוך הצגת מצג שווא בדבר הסכמת המדינה.
המבקשים, בני משפחה מהרשות הפלסטינית השוהים בישראל, הגישו בחודש ינואר 2024 עתירה מנהלית בטענה כי נשקפת להם סכנת חיים עקב חשד לשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון. בית המשפט המחוזי הורה על סגירת התיק עקב אי-מיצוי הליכים מול ועדת המאוימים. בחלוף למעלה משנתיים, הגיש בא כוחם בקשה לצו ביניים באותו תיק סגור. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטה קצרה שקבעה: "התיק סגור. יש להגיש עתירה חדשה". בעניין בקשה זו הוגש הליך לבית המשפט העליון, כשהוא מוכתר כערעור בזכות.
בית המשפט העליון קבע במישור הדיוני, כי ההליך סווג בטעות כערעור בזכות. נפסק כי מאחר שהחלטת הסגירה המקורית משנת 2024 היוותה למעשה "פסק דין", הרי שההחלטה החדשה משנת 2026 (הדוחה בקשה בתיק סגור) היא "החלטה אחרת", שניתנה לאחר פסק דין והטפלה לנושא המחלוקת. משכך, הדרך החוקית להשיג עליה היא רק באמצעות בקשת רשות ערעור.
לגופו של עניין, הבקשה נדחתה. נקבע כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. סדר הדברים הנכון במקרים אלו מחייב את מיצוי ההליכים מול ועדת המאוימים, וככל שנדרש – הגשת עתירה מנהלית חדשה, ולא הגשת בקשות סרק בתיק שנסגר לפני שנים.
בשולי פסק הדין, בית המשפט מתח ביקורת חריפה על בא כוח המבקשים. במסגרת ניהול ההליך בעליון, הגיש עורך הדין בקשה למתן ארכה של חמישה חודשים והכתיר אותה כבקשה "בהסכמה", אף שהסכמת המדינה לא התבקשה ולא ניתנה. בית המשפט ציין כי בקשות המוגשות תוך הצהרה על הסכמת הצד שכנגד מבוססות על האמון שרוחש בית המשפט לעורכי הדין, והתנהלות זו מהווה פגיעה קשה וחמורה באמון זה.