בית המשפט העליון – דחיית בקשת רשות ערעור על סירוב למתן סעד זמני לעיכוב הרחקה

בר"ם 33023-08-26 וילמור נ' רשות האוכלוסין וההגירה (13.8.2026)
בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהגישה אזרחית הפיליפינים על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את הרחקתה מישראל עד להכרעה בערעורה.
המבקשת, אזרחית הפיליפינים, נכנסה לישראל בשנת 2001 באשרת עבודה בתחום הסיעוד, שתוקפה פג בשנת 2004. בשנת 2010 המבקשת הגישה בקשה להסדרת מעמדה ומעמד בנה, אשר נולד בישראל ולטענתה אביו הוא אזרח ישראלי, מכוח החלטת ממשלה 2183. הרשות הפנתה אותה למצות הליך התאזרחות עבור בנה, ומאז היא לא נקטה פעולה כלשהי מול הרשויות במשך למעלה מעשור. במאי 2026 המבקשת עוכבה, ולאחר שימוע הוצאו נגדה צווי משמורת והרחקה. ערר שהגישה לבית הדין לעררים נדחה, ולאחר מכן הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי ובצידו בקשה לסעד זמני למניעת הרחקתה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לצו ביניים בנימוק שסיכויי הערעור קלושים לאור שהייתה הבלתי חוקית הממושכת והיעדר פעולה להסדרת מעמדה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.
בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, וקבע כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, במיוחד לאור עשיית הדין העצמית הממושכת מצידה. עוד צוין כי הבן בגיר יכול לפעול להסדרת מעמדו בעצמו, ולכן הרחקת האם אינה נוגעת למעמדו.
עם זאת, בית המשפט ציין כי קיים קושי בהתנהלות הרשות ובכך שכאשר המבקשת פנתה להסדרת מעמד מכוח החלטת ממשלה 2183 היא הופנתה לבחינת זכאותו של בנה לאזרחות ישראלית, חרף העובדה שכבר באותה עת היה ברור שקיים נתק בינה לבין אבי בנה. זאת, מבלי שנמסר לה דבר לגוף הדברים באשר לזכאות מכוח אותה החלטת ממשלה.