בר"ם 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני (31.12.2019)

בית המשפט העליון דן בבקשת רשות ערעור שהגישה רשות האוכלוסין וההגירה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, ודחה את הערעור, תוך שהוא קובע כי לשר הפנים סמכות להאריך רישיון ישיבה של עובד זר בתחום הסיעוד לפי סעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל מעבר לתקופה שנקצבה בסעיף זה.

המשיבים הם נער בן 15 הסובל מניוון שרירים ומטפל סיעודי אזרח הודו, שמעסיקו הקודם, שהעסיקו כשבע שנים, נפטר. הנער הגיש בקשה להעסיק את העובד בהתאם לסעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל, המתיר העסקה מטעמים הומניטריים של עובדי סיעוד השוהים למעלה מ-63 חודשים בישראל, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים, ובכלל זה הגשת הבקשה בתוך 90 ימים ממועד סיום העסקתו החוקית האחרונה של העובד.

היות שחלפו למעלה מ-4 חודשים בין פטירת המעסיק הקודם לבין הגשת הבקשה, הבקשה נדחתה. ערר שהוגש נדחה על ידי בית הדין לעררים. בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים, ורשות האוכלוסין וההגירה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע שמגבלת 90 הימים בסעיף 3א(ב1)(1) לחוק אינה יוצרת הסדר שלילי ואינה שוללת את סמכות שר הפנים להאריך את התקופה להגשת בקשה. בית המשפט קבע שהפרשנות לפיה שר הפנים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה כאמור אף מתיישבת עם תכליתו של סעיף 3א(ב1)(1) – מתן מענה לצרכים ההומניטריים של המטופל.

בית המשפט אף קבע שהשר יהיה רשאי לקבוע אמות מידה להפעלת סמכותו להאריך את המועד להגשת בקשות.