בית המשפט העליון – דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה לדחות בקשה לפטור מאגרה

בר"ם 24238-06-26 Ahmed נ' רשות האוכלוסין וההגירה (20.7.2026)
בית המשפט העליון דחה על הסף בקשת רשות ערעור בעניין פטור מאגרה, לאחר שקבע כי חוק הכניסה לישראל אינו מאפשר להגיש ערעור מנהלי על החלטת ביניים של בית הדין לעררים, הדוחה בקשה לפטור מאגרה.
המבקש הגיש ערר לבית הדין לעררים, ולצידו בקשה לפטור מתשלום אגרה. בית הדין לעררים דחה את הבקשה לפטור. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי, ולצידו שוב הגיש בקשה לפטור מאגרה בהליך הערעור. בקשת הפטור השנייה נדחתה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי. המבקש הגיש ערעור על החלטת הרשמת לשופט בית המשפט המחוזי, אך גם ערעור זה נדחה. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון דחה את הבקשה. בית המשפט קבע כי מלכתחילה לא עמדה למבקש כל זכות להגיש את הערעור המנהלי לבית המשפט המחוזי. נפסק כי לפי סעיף 13לא לחוק הכניסה לישראל, ניתן לערער לבית המשפט המחוזי רק על "החלטה סופית" של בית הדין לעררים. באשר ל"החלטה אחרת" (החלטת ביניים), החוק מתיר לבקש רשות ערעור רק לגבי שתי סוגיות ספציפיות: בקשות לעיכוב ביצוע, והחלטות בעניין סמכות עניינית. מאחר שהחלטת בית הדין לדחות בקשה לפטור מאגרה היא החלטת ביניים, שאינה נמנית על חריגים אלו, החוק שולל את האפשרות לערער עליה. משכך, נקבע כי ממילא אין טעם לדון בבקשת הפטור מאגרה עבורו.
בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך, העיר בית המשפט כי קיימת נטייה בפסיקה לפטור בעל דין מאגרה כאשר הוא מערער על החלטה המחייבת אותו לשלם אגרה שאין ידו משגת. זאת, כדי למנוע "מעגל קסמים" שבו אדם אינו יכול להשיג על החלטה כלכלית רק משום שאין לו אמצעים כלכליים להגיש את ההשגה.