בר"ם 22/19 אלווין נ' רשות האוכלוסין וההגירה (3.1.2019)
המבקש הוא יליד ג'מייקה, השוהה בישראל מאז שנת 2006, ולטענתו הוא מחוסר אזרחות. לאחר שהוחזק שנתיים במשמורת, שוחרר, הגיש בקשה למעמד בישראל והגיש עתירה מינהלית, ניתן לו רישיון ישיבה מסוג ב/1.
בשנת 2014 הוגשה בקשה לשדרוג מעמדו לרישיון מסוג א/5. כעבור כשנתיים וחצי טרם ניתנה החלטה בבקשה לשדרוג מעמדו של המבקש, והוא הגיש ערר לבית הדין לעררים. במסגרת ההליכים בערר, נוכח מספר בקשות של משרד הפנים להארכת המועד לצורך קבלת עמדת משרד החוץ הדרושה לצורך גיבוש עמדתו, בית הדין לעררים הורה לתת למבקש רישיון ישיבה מסוג א/5 עד לסיום הדיון בערר. אולם בהמשך, לאחר שהתקיים דיון שאליו המבקש לא התייצב, בית הדין קבע שעד לסיום הדיון בערר יינתן לו רישיון ישיבה מסוג ב/1. כמו כן בית הדין נתן אורכה של חצי שנה לגיבוש העמדה, תוך שהוא קובע שאם משרד החוץ לא יגבש את עמדתו בפרק הזמן הזה, על משרד הפנים לקבל החלטה בבקשה על בסיס החומר שבפניו.
בית הדין דחה בקשה שהוגשה לאחר מכן לבטל את ההחלטה משום שניתנה במעמד צד אחד, וקבע שהבקשה הוגשה באיחור וללא תצהיר, וכי גם לגופו של עניין אין הצדקה למתן רישיון ישיבה מסוג א/5 עד להכרעת משרד הפנים בבקשה.
ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה.
בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור בנימוק לפיו אין מדובר במקרה העומד בתנאים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטות בית הדין לעררים. כמו כן נקבע שטרם התקבלה החלטה סופית בעניין בקשתו של המבקש לשדרג את מעמדו; כי בתקופת הביניים המבקש אוחז ברישיון ישיבה מסוג ב/1, המאפשר לו להתפרנס; וכי העובדה שניתן למבקש רישיון ישיבה מסוג א/5 במסגרת החלטת ביניים אינה מקנה לו זכות עצמאית להחזיק ברישיון כזה באופן קבוע.