בית המשפט העליון – ביטול סעד בעניין מתן מעמד בישראל במסגרת הליך בעניין הרחקה ומשמורת

בר"ם 6466-05-25 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלונית (15.12.2025)
המשיבים הם אם, אזרחית נפאל, ושני ילדיה הקטינים. השלושה נעצרו בשנת 2019 והוצאו נגדם צווי משמורת והרחקה. האם וילדיה הגישו בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, ובמקביל הגישו ערר לבית הדין לעררים, בו טענו כי עיקרון טובת הילד מחייב את עיכוב הרחקתם מישראל ואת שחרורם ממשמורת עד להכרעה בבקשה ההומניטרית.
בית דין לעררים דחה את הערר, ועל החלטתו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור ובהסכמת רשות האוכלוסין וההגירה, בית המשפט המחוזי נתן צו ביניים, המורה על שחרור המשיבים ממשמורת ועל מניעת הרחקתם מישראל עד להכרעה בערעור, ובהמשך הוסכם כי ייערך למשיבים שימוע נוסף שעל בסיסו תקבל הרשות החלטה חדשה בעניין הרחקתם.
בין לבין, הרשות דחתה את הבקשה למעמד מטעמים הומניטריים, ועל החלטתה הוגש ערר לבית הדין לעררים, שבמסגרתו הוסכם כי הרשות תבחן מחדש את החלטתה. במסגרת בחינה מחודשת זו, המשיבים הוזמנו לפגישה עם עובדת סוציאלית, תוך שנקבע כי הפגישה תתקיים במשרדי הרשות וללא נוכחות בא כוח המשיבים. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי (העוסק בצווי המשמורת וההרחקה), המשיבים הגישו בקשה לשנות את מתכונת הפגישה, ובית המשפט המחוזי הורה שהראיונות ייערכו על ידי עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960. בהמשך לכך הרשות הודיעה כי לא הצליחה לגייס עו"סית לחוק הנוער והיא מותירה את ההכרעה בשאלת טובת הקטינים להחלטת בית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע כי טובת הקטינים היא להישאר בישראל, והורה לצדדים להגיש סיכומים, שאחריהם יינתן פסק דין.
בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו  (עמ"נ (ת"א) 41621-09-19‏) כי הרשות הפרה את חובותיה כלפי הקטינים כאשר נמנעה במשך שנים מלבחון את טובת הקטינים באמצעות גורמי מקצוע מתאימים. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הרשות, לפיה אין לתת סעד של מעמד בישראל משום שהסעד שהתבקש בערעור לבית המשפט המחוזי התמצה בשחרור ממשמורת ואי הרחקה, וקבע כי באותה עת, הבקשה ההומניטרית הייתה תלויה ועומדת, והמשיבים הניחו כי ההחלטה בה תתקבל תוך זמן סביר, אך משחלפו השנים והרשות טרם קיבלה החלטה בעניינם, המשיבים אינם מנועים מלבקש סעד של מתן מעמד בישראל מבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי בשל הפרת חובותיה המינהליות של הרשות כלפי המשיבים והנזקים שנגרמו לקטינים כתוצאה מכך, אין להמתין עד למתן החלטה בבקשה ההומניטרית, והורה להעניק למשיבים אשרת שהייה בישראל מסוג א/5, שתעמוד בתוקף עד שנת 2033, אז תגיע המשיבה 3 לגיל 18.
הרשות הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
ביתה המשפט העליון דן בבקשת רשות הערעור כבערעור, וקיבל את הערעור. בית המשפט עמד על כך שבבסיס ההליך המשפטי עמדה החלטת הרשות להוציא צווי משמורת וצווי הרחקה נגד המשיבים ובקשתם למנוע את הרחקתם עד להכרעה בבקשה למעמד מטעמים הומניטריים. בית המשפט ציין שקיים שוני מהותי בין הליך בעניין צווי הרחקה ומשמורת, לבין הליך של בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים, וכי לא ניתן לעתור, במסגרת הליך בעניין צווי הרחקה ומשמורת, לסעד הנוגע לבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים כאמור. גם העובדה שבמשך זמן רב לא ניתנה החלטת הרשות בבקשה ההומניטרית, אינה מכשירה את מתן הסעד המבוקש במסגרתה בגדרי הליך אחר.
בהתאם, בית המשפט קבע כי הסעד שניתן על ידי בית המשפט המחוזי – מתן רישיון ישיבה מסוג א/5 – מבוטל, אך הסעד של ביטול צווי ההרחקה והמשמורת ייוותר על  כנו.
בית המשפט העליון אף ביטל את החלטת הביניים שנתן בית המשפט המחוזי, וקבע שלא היה כל מקום לקביעת נוהל כללי על ידי בית המשפט ביחס לאופן שמיעת קטינים בהליכים המתנהלים לפני הרשות.