ערר (י-ם) 1796-14 גזאווי נ' משרד הפנים (25.5.2016)

העורר הוא אזרח אריתריאה, בן לאב אריתראי ולאם אתיופית, שנכנס לישראל בשנת 1997 והגיש בקשה למקלט בשנת 1999 לנציבות האו"ם לפליטים. הנציבות דחתה בשנת 2001 את בקשתו למקלט, אך בשנת 2002 נתנה חוות דעת לפיה יש לטפל בו כפי שמטופלים משתמטי שירות צבאי אריתראים, ובשנת 2004 ניתן לו רישיון ישיבה מסוג ב/1.

בשנת 2007 המליצה הנציבות לנהל מו"מ עם אתיופיה במטרה להרחיקו לשם, אך גם המליצה כי אם הדבר לא יתאפשר, העורר יוכר כפליט. עוד קודם, בשנת 2006, הונפק לעורר דרכון אריתראי. כמו כן הוא נישא לאזרחית אריתריאה השוהה בישראל ונולדו להם שני ילדים.

בשנת 2010 נשלל מהעורר רישיון הישיבה מסוג ב/1 שניתן לו, משום שלטענת משרד הפנים לא הוכיח כי הוא אריתראי, אולם בעקבות עתירה מינהלית הורה בית המשפט כי יש להכיר בו כאריתראי ורישיון הישיבה שהיה בידו הוחזר לו.

הערר נסב על החלטת משרד הפנים שלא להעביר את עניינו של העורר לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים לדיון בבקשתו כי מעמדו ישודרג, וכי יינתן לו רישיון ישיבה מסוג א/5. החלטת ראש הדסק שלא להעביר את הבקשה לוועדה נומקה בכך שהעורר מסר מידע כוזב לגבי מדינת אזרחותו בעבר (נכנס עם דרכון אתיופי) ובכך ששהות רבת שנים בישראל אינה מצדיקה מתן מעמד.

במסגרת ההליך בבית הדין הסתבר כי המלצתה של נציבות האו"ם לפליטים הובאה בשנת 2007 בפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים, יחד עם קבוצה של 66 מבקשי מקלט אריתראים ממוצא "מעורב". עוד הסתבר כי מתוכם 14 הוכרו כפליטים, ואילו היתר, ובהם העותר, קיבלו רישיונות ישיבה מסוג ב/1.

בית הדין קבע כי ראש הדסק קיבלה את החלטתה על יסוד ההנחה השגויה כי העורר קיבל רישיון ישיבה מסוג ב/1 במסגרת מדיניות אי ההרחקה החלה על אזרחי אריתריאה, בעוד שלמעשה הוא קיבל אותה בעקבות המלצת נציבות האו"ם לפליטים להכיר בו כפליט. כמו כן בית הדין קבע כי הנימוק לפיו העורר נכנס לישראל עם דרכון אתיופי אינו יכול לעמוד משום ש"משנמצא כי אדם שהסתנן לישראל זכאי להגנה מכח אמנת הפליטים, גם אם מדובר בהגנה מוחלשת ומצומצמת בהקיף הזכויות שהיא מעניקה, מכח עקרון אי-ההרחקה, אזי שוב אין לזקוף לחובתו את העובדה שנכנס לישראל שלא כדין ולא רק בהקשר של בקשת מקלט אלא, ככלל  גם בעת בחינה כל בקשה לפי אחד מנהליו של המשיב, לרבות בהליך ההומניטרי".

לאור האמור, בית הדין הורה לוועדה לעניינים הומניטריים לדון בתוך 90 ימים בבקשתו של העורר.