המאמר, שנכתב ע"י ד"ר עמרי בן-צבי, רפרנט אוכלוסין והגירה בייעוץ וחקיקה (משפט ציבורי-מנהלי) במשרד המשפטים ומלמד כמרצה מהחוץ בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שפורסם בכתב העת משפטים וזמין לקריאה בקישור זה.
המאמר עוסק בגישה של בית המשפט הישראלי לשאלת תחולת זכויות היסוד על זרים. הטענה בבסיס המאמר היא כי יש להבחין בין זכויות יסוד שמבוססות מבחינה נורמטיבית על רכיב של שהייה במדינה לאורך זמן מינימלי מסוים ("זכויות מבוססות שהייה"; לדוגמה הזכות לקיום מינימלי בכבוד), לבין זכויות שההצדקה הנורמטיבית העקרונית שלהן אדישה לשהייה לאורך זמן במדינה (לדוגמה, הזכות לחיים). על בסיס ההבחנה הזו, המאמר טוען כי על המדינה לכבד באופן מלא את הזכויות החוקתיות של כל מי שהיא מקבלת שעליה להכיל בתוך גבולותיה לתקופה מינימלית מסוימת – אלה הם החברים המלאים "בקהילה החוקתית" של המדינה. יחד עם זאת, מי שאיננו עתיד להישאר לאורך אותו פרק זמן מינימלי בגבולות המדינה – אף הוא זכאי להכרה חוקתית, אך רק ביחס לאותן זכויות שאינן מבוססות שהייה. המאמר מסביר את התיאוריה הזו מבחינה משפטית ומבחינה פילוסופית.