עע"מ 2249/23 טוויל נ' שר הפנים (4.11.2024)
בית המשפט העליון קיבל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והורה לשר הפנים לתת למערערת, תושבת קבע בישראל, אזרחות מכוח סעיף 5(א) לחוק האזרחות.
המערערת היא ילידת מזרח ירושלים ובעלת תושבות קבע בישראל. אין מחלוקת שהיא עומדת ברוב תנאי סעיף 5(א) לחוק האזרחות, והמחלוקת נסבה על השאלה האם היא עומדת בתנאי של הימצאות בישראל במשך שלוש שנים מתוך חמש שנים שקדמו להגשת הבקשה, וכן בתנאי של השתקעות בישראל או כוונה להשתקע בה.
בתחילה משרד הפנים דחה את בקשת ההתאזרחות בנימוק כי המערערת אינה עומדת בתנאי של "ידיעת מה את השפה העברית", אולם בהמשך, לאחר בחינה מחדש, נקבע כי היא שיפרה את העברית שבפיה ועומדת בתנאי זה. בהמשך לכך, המערערת הגישה מסמכים שנועדו להוכיח כי מרכז חייה בישראל, אך לאחר ראיון טלפוני משרד הפנים קבע שלא הוכח שמרכז חייה של המערערת בישראל. ההחלטה נומקה, בין היתר, בכך שהמערערת נשואה לתושב הגדה המערבית, ובכך שלמשפחתו של בן זוגה נכסים רבים בגדה.
בית המשפט המחוזי דחה עתירה בעניין החלטת משרד הפנים, ועל פסק דינו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון קבע שהמשיב נקט בגישה מחמירה בבחינת בקשתה של המערערת, וכי המערערת עמדה בנטל להוכיח שהתגוררה לפחות שלוש מתוך חמש השנים שלפני הגשת הבקשה בישראל וכי השתקעה בישראל. בית המשפט קבע כי משהוכחה השתקעות בישראל, סעיף 5 לחוק האזרחות אינו דורש להוכיח כוונה עתידית להשתקעות בישראל.
בית המשפט הוסיף וקבע כי "מרגע שהונח בסיס מספק לכך, בדמות כלל האסמכתאות וההסברים הנדרשים (לפי נהלי הרשות) לא ניתן לדחות בקשה על בסיס השערות גרידא ויש לבצע בירור אקטיבי מצד הרשות לצורך אימות הדברים"; ציין שמשרד הפנים לא ביצע כל בירור אקטיבי; והוסיף ש"המערערת חוותה התנסות סיזיפית כל אימת שהגיעה קרוב אל פסגת ההר, האבן שנשאה על כתפיה נדונה הייתה להתגלגל אל המדרון. … דומה שהגיעה העת שלא לגלגל את האבן הכבדה פעם נוספת."