דנ"מ 1893/20 מדינת ישראל נ' פלונית (6.7.2020)
הנשיאה חיות דחתה עתירה לדיון נוסף שהגישה המדינה על פסק דינו של בית המשפט העליון, בו נפסק כי על המדינה להכיר בבני משפחה מחוף השנהב כפליטים בשל חשש לביצוע השחתת אברי מין (FGM) לבנות המשפחה הקטינות.
העתירה לדיון נוסף נסבה על קביעת בית המשפט העליון לפיה, כאשר הוכח פחד מבוסס לרדיפה על יסוד אחת מעילות האמנה בדבר מעמדם של פליטים, ככל שהמדינה מבקשת לדחות את בקשת המקלט בנימוק לפיו קיימת חלופת מגורים פנימית (אזור במדינת מוצאו של מבקש המקלט שבו הוא יכול להתגורר מבלי שיהיה חשוף לרדיפה), הנטל הראשוני להצביע על קיומה של חלופה רלוונטית וסבירה מוטל על המדינה. המדינה לא חלקה על כך שחשש מבוסס ל-FGM במדינת המוצא מקים עילת מקלט בשל רדיפה על רקע שייכות לקבוצה חברתית מסוימת.
הנשיאה קבעה שפסק הדין אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף. נקבע שפסק הדין מושא העתירה לדיון נוסף קבע כי מדובר ביישום קונקרטי של הכללים בעניין חלופת מגורים פנימית, תוך הפנייה להנחיות נציבות האו"ם לפליטים בסוגיה זו, הקובעות שכדי לדחות בקשת מקלט על יסוד נימוק זה, יש להראות שקיימת במקרה הספציפי חלופת מגורים רלוונטית וסבירה. עוד נקבע כי פסק הדין יישם כללים ועקרונות מוכרים, אף אם אלה יושמו לראשונה ביחס לתופעה של FGM.
בית המשפט דחה את טענת המדינה לפיה הטלת הנטל בעניין זה עליה מציב רף גבוה ללא התחשבות במשאבי המדינה וצינורות המידע הנגישים, וקבע שנוכח שיעורן הגדול של בקשות המקלט שנדחות על הסף או בהליך מקוצר, רק חלק קטן מבקשות המקלט עובר לשלב שבו נבחנת חלופת מגורים פנימית, ולכן הטענה כי פסק הדין מטיל על המבקשת נטל שלא ניתן יהיה לעמוד בו היא טענה מוקשית.