בית המשפט העליון – דחיית בקשת רשות ערעור מטעם המדינה בעניין מתן מעמד לעובדת סיעוד השוהה שנים רבות בישראל

בר"ם 1546/20 רשות האוכלוסין וההגירה נ' מנדל (8.6.2020)

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהגישה רשות האוכלוסין וההגירה על פסק דין של בית המשפט המחוזי, שהורה על מתן מעמד מטעמים הומניטריים לעובדת סיעוד ששהתה שנים רבות בישראל, והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע איזה מעמד יש לתת למשיבה.

המשיבה היא אזרחית הפיליפינים, שנכנסה לישראל בשנת 2002, ושהתה בה מכוח רישיון ישיבה מסוג ב/1 לצורך עבודה בענף הסיעוד, עד פטירת מעסיקה בשנת 2015. בקשתה למעמד מטעמים הומניטריים, על רקע הקשר שנקשר בינה לבין משפחת המנוח והפיכת ישראל למרכז חייה, נדחתה על ידי רשות האוכלוסין וההגירה. לאחר שבית הדין לעררים דחה ערר שהגישה על ההחלטה, בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהוגש על החלטת בית הדין, וקבע כי נסיבותיה המיוחדות של המשיבה – ובכלל זה כניסתה לישראל בגיל 33, כשכיום היא בת למעלה מ-50, עבודתה כל שנותיה בישראל אצל אותו מטופל, העובדה שלא נשארו לה קרובי משפחה עמם היא בקשר בפיליפינים והקשר יוצא הדופן שלה עם משפחת מעסיקה המנוח – מצדיקים לקבל את הערר. בית המשפט המחוזי הורה לתת למשיבה מעמד הומניטרי בהתאם לנוהל הרשות, ועל כך הרשות הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון דחה את טענת הרשות, לפיה לקביעות בית המשפט המחוזי השלכות רוחב, וקבע שהחלטת בית המשפט המחוזי נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה, אשר מתקיימות בו נסיבות שאינן שכיחות. בהתאם לכך, בית המשפט קבע כי בקשת רשות הערעור מעלה טענות ערעוריות שעניינן יישום הלכות קיימות ואין בהן כדי להקים עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי".

עם זאת, בית המשפט החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה בה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה רק בנוגע לסעד שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, משום שמפסק הדין לא ברור דיו איזה מעמד על הרשות לתת למשיבה. בהתאם לכך, בית המשפט הורה על החזרת הדיון בבית המשפט המחוזי בעניין זה בלבד.