בר"ם 8668/17 רביד נ' רשות האוכלוסין וההגירה (30.10.2019)
בית המשפט העליון קיבל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים, וביטל הוראת נוהל שהגבילה את סמכות שר הפנים לאשר מעבר של עובדי סיעוד בין אזורים גאוגרפיים בשל "אי התאמה גאוגרפית".
המבקשת 1, קשישה בעלת היתר להעסקת עובד סיעוד, ביקשה להעסיק את המבקשת 3, אזרחית סרילנקה ששהתה בישראל ברישיון ישיבה מסוג ב/1 להעסקה בתחום הסיעוד. הבקשה הוגשה לפי לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, המאפשר העסקה מטעמים הומניטריים של עובדים שמיצו את תקופת השהייה המקסימלית בישראל, ונדחתה על ידי הוועדה המייעצת לשר הפנים, בנימוק לפיו עובדת הסיעוד משובצת לעבוד באזור גאוגרפי, שאינו מאפשר לה להיות מועסקת על ידי הקשישה, בהתאם לתקנות הכניסה לישראל (קביעת אזורים גאוגרפיים להעסקת עובדים זרים בענף הסיעוד), תשע"ד-2014. הבקשה נדחתה על הסף בהתאם לנוהל הקובע כי בקשתו של עובד זר המשובץ לאזור גאוגרפי שאינו תואם את האזור שבו מתגורר המטופל, תדחה על הסף.
ערר שהוגש על ההחלטה נדחה על ידי בית הדין לעררים, וערעור מינהלי נדחה על ידי בית המשפט המחוזי.
בית המשפט העליון בחן את היחס בין סעיף 3א(ג3) לחוק הכניסה לישראל, הקובע את סמכות שר הפנים לקבוע בתקנות הסדר המגביל מעבר של עובדים זרים בין אזורים גאוגרפיים, לבין סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, המסמיך את שר הפנים להאריך רישיון ישיבה של עובד סיעוד מעבר לתקופה המקסימלית הקבועה בחוק (5 שנים ו-3 חודשים), וקבע כי סעיף 3א(ג3) אינו מגביל את הסמכות להאריך את תקופת הרישיון מעבר לתקופה המירבית רק לעובדים ששובצו לאזור גאוגרפי מסוים.
בית המשפט קבע ששר הפנים מוסמך לבחון בקשה הומניטרית, גם אם היעתרות לה מחייבת חריגה מן המגבלה הגאוגרפית שנקבעה לעובד. בהתאם נקבע שהוראת הנוהל, המורה לדחות על הסף בקשות הומניטריות במקרים שבהם העובד אינו משויך לאזור הגאוגרפי שבו המעסיק מתגורר, מבוטל.