מצורפות מספר החלטות, המורות על חידוש רישיון הישיבה כצו ארעי/ביניים:

ערר (ת"א) 5722-18 – חידוש רישיון ב/1 למי שהרישיון כבר נשלל מהם:

"אומנם מדובר בבקשה למתן צו עשה, והלכה פסוקה היא כי צו עשה לא ניתן כדבר שבשגרה. עם זאת, במקרים חריגים ומתאימים ניתן לחרוג מן הכלל הזה. בנסיבות המקרה שלפנינו, לכאורה לא ניתן לומר כי סיכויי הערר אינם טובים, וזאת במיוחד לאור העובדה, כי המשיב התיר את מעברם של העוררים 6-1 לאחת מחברות הביצוע. מבחינת מאזן הנוחות, מתוכן הבקשה עולה, כי בהעדר אשרות עבודה, העוררים 6-1 אינם יכולים לכלכל את עצמם וכן לא תהיה להם אפשרות פרקטית להמתין בישראל עד להכרעה בערר. העוררים 6-1 אף עלולים להישאר ללא קורת גג וללא גישה לשירותי בריאות עד להכרעה בערר, ככל שלא תחודש אשרת העבודה. בנסיבות אלה, מאזן הנוחות נוטה לטובת העוררים".

ערר (י-ם) 4344-16 אברהם ג'אלו (החלטה מיום 15.1.2017) – חידוש הרישיון של מבקש מקלט שערר על דחיית בקשתו:

"הן בשל עיקרון השמירה על שוויון ואחידות בפסיקה במקרים דומים, הן בשל כך שסיכויי הערר אינם קלושים; והן בשל המקור הנורמטיבי לאשרה בה החזיק עד כה העורר – סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל ומהותה של אשרה זו."

ערר (י-ם) 2233-15 החלטה מיום 3.8.2015 – בית הדין עמד שם על משמעות הרישיון, המגלם גם את הזכות לעבוד, מטעמי מאזן הנוחות ושימור המצב שהיה קיים עד לדחיית בקשת המקלט:

…"ככל שיינתן צו ביניים המורה על השבת רישיונו של העורר הרי שברי כי הכוונה להעמידו על מצבו כפי שהיה במועד בו נדחתה בקשתו. אין מחלוקת כי במשך כארבע שנים בהן טופלה בקשת המקלט של העורר ובהן החזיק באשרה מסוג 2(א)(5), 5היה רשאי לעבוד. אין כל טעם במתן צו ביניים להשבת הרישיון בו החזיק העורר באם אקבל את טענת המשיב כי גם לאחר השבת הרישיון לא יוכל העורר להמשיך עבוד. משמעות הדבר הינה כי לכל היותר ניתן להוציא צו המונע נקיטת פעולות אכיפה נגד העורר… בהנתן התשתית העובדתית הנתמכת בתצהיר העורר, מאזן הנוחות כעת נוטה לטובת העורר אשר על כן הנני מורה למשיב לחדש את אשרת הישיבה שהיתה בידי העורר, מסוג 2(א)(5) – אשרה שמגלמת גם את הזכות לעבוד, כפי שהיה עד לפקיעתה. האשרה החדשה תעמוד בתוקף עד להחלטה אחרת בערר זה…"

ערר (ת"א) 2422-18, החלטה מיום 25.3.2018 – אין תועלת בהותרת עוררים ללא רישיון שהייה בתוקף כאשר ברי כי לעת הזו הם צפויים להשהות בישראל:

"אין מקום לקבל את עמדת המשיב, אשר הינה מוקשית. בהתאם לסעיף (1ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- " 1952מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רשיון ישיבה לפי חוק זה".
משכך, ומשלעת הזו צפוי העורר להוסיף ולשהות בישראל (וזאת כאמור- בהסכמת המשיב) לא מצאתי מדוע יש להותירו בישראל ללא רישיון ישיבה, בניגוד להוראות המחוקק, ומה תועלת תצמח מכך למשיב, האמון על כך שמכלול השוהים בישראל יאחזו ברישיון ישיבה לפי החוק".
(החלטה דומה ניתנה גם בערר (ת"א) 2524-18)

ערר (י-ם) 4148-15, החלטה מיום 20.12.15 להאריך רישיון מסוג ב/ 1שניתן מטעמים הומניטאריים, עד להכרעה בערר:

"לנוכח העובדה כי העורר החזיק ברישיון ישיבה מטעמים הומניטריים עובר להגשת הערר, הרי שמצבו שונה מאדם שהחזיק ברישיון ישיבה הודות להליך אחר, כגון ההליך המדורג, או רישיון עבודה כעובד בענף הסיעוד ואז מבקש לראשונה מעמד מטעמים הומניטריים. מאזן הנוחות בנסיבות הנ"ל מצדיק הארכת רישיון הישיבה והנני מורה על מתן רישיון מסוג ב/ 1 לעורר עד להכרעה בערר".

עת״מ (ת״א) 2887/05 אלקסייב סרגי נגד שר הפנים, מיום 29.1.2000

״ הימצאותם של העותרים בישראל היא עובדה הנכפית על המדינה לעת עתה, עד אשר תצליח להסדיר את הרחקתם (בהנחה שהדבר יתאפשר בעתיד הקרוב או הרחוק יותר). כיצד, בורה המדינה, יסתדרו בינתיים? שהרי ללא אשרה אין הם רשאים לעבוד. כמובן שעל מנת להתקיים וללא כל זכויות סוציאליות הם חייבים לעבוד, ועל כן המדינה מציבה אותם בפני אפשרות אחת ויחידה – לשהות שלא כחוק ולעבוד שלא כחוק. מצב זה פותח פתח לניצול של אותם אנשים, לפגיעה מהותית וקשה בחופש הרצון שלהם ובזכותם, כבני אדם בעולם, למינימום של קיום בכבוד.״