קרדיט תמונה: הפגנת מבקשי מקלט בגינת לוינסקי בתל אביב, 2014צילום: מוטי מילרוד, מתוך הכתבה באתר "הארץ".
מאמרו של מונים הארון מהיא"ס בעיתון "הארץ": בחודש האחרון החרדה מככבת בשיח הישראלי. חרדה מפני הרס הדמוקרטיה הישראלית, חרדה מהפגיעה בבתי המשפט, וחרדה מפני פגיעה בזכויות מיעוטים. חלק נכבד מהשיח עוסק ביחס כלפי להט"בים ונשים. אך דווקא על המיעוט שמנוצל לקידום הרפורמות המשפטיות על גבו, מבקשי המקלט והפליטים בישראל, לא מדברים בכלל, למרות שהם נפגעים פעמיים: פעם בניצול הציני שלהם לקידום הרפורמות, ופעם במה שהרפורמות האלה יגרמו להם. כאדם המשתייך למיעוט זה, גם אני חרד. בתור החוליה הכי חלשה, חסרת קול וכוח פוליטי באוכלוסייה שהפוליטיקאים לא היססו לפגוע בו פעם אחר פעם באופן בוטה כדי להשיג מטרות פוליטיות רחבות יותר, אני חרד עד מאוד.
במדינת ישראל חיים כ-26 אלף פליטים אפריקאים, רובם מאריתריאה ומסודן, המהווים כ-0.3% מהאוכלוסייה בישראל. אותם אנשים נמלטו מרצח עם וטיהור אתני בסודן שגבה את חייהם של למעלה מחצי מיליון בני אדם, וששם עד היום שולט אחד המשטרים הצבאיים האפלים והדכאניים ביותר בעולם; ומדיקטטורה צבאית באריתריאה, המשעבדת את אזרחיה לשירות צבאי ללא הגבלת זמן, תחת כליאה ועינויים.
בזמן שבעולם 90% מאזרחי סודן ואריתריאה מוכרים כפליטים ונטמעים בחברה, בישראל שיעור הפליטים המוכרים הוא פחות מ-0.1%. רבים מהם אינם מקבלים החלטה בבקשותיהם משך למעלה מעשור ובינתיים הם נותרים בישראל כחוק, מתוך הכרה בכך שאסור להרחיקם. כל זה לא מונע מפוליטיקאים להגיד שכולנו "מסתננים" ושהגענו לכאן בחיפוש אחר עבודה. במקום להעניק הגנה לניצולי רצח עם שאיבדו את יקיריהם ובתיהם, פוליטיקאים החלו במכוון בתהליך דה-לגיטימציה נגד הפליטים. הם מתייגים אותנו כ"סכנה דמוגרפית", "מסוכנים יותר ממחבלי חמאס וחיזבאללה", ושרת התרבות דאז והתחבורה כיום התייחסה אלינו כ"סרטן". אם קורבנות רצח עם, טיהור אתני, רדיפה פוליטית, ועבדות אינם פליטים, אז מי הוא פליט לפי מדינת ישראל?
מאז 2011, הממשלות השונות ביצעו שינויים בחוק על מנת לפגוע בנו, ונקטו בלוחמה כלכלית ופסיכולוגית נגדנו על מנת שנעזוב "מרצון". מלבד סנקציות משתנות, הכלי המרכזי היה ונותר הלימבו – הותרתנו משוללי מעמד, בחוסר ודאות מתמשך, עם גזרות משתנות הצונחות על ראשנו. בית המשפט העליון היה זה שהגן עלינו מפני אלה, וזה בין היתר הפך אותו ליעד למתקפה.
כשממשלת נתניהו השנייה תיקנה את החוק למניעת הסתננות (שנועד במקום למניעת טרור) כך שמבקשי מקלט ייכלאו עם כניסתם לישראל למשך שלוש שנים, בג"צ פסל את הסעיף בגין הפרתו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהמשך, התערב בית המשפט העליון כדי לעצור תיקונים נוספים לאותו חוק שנועדו, כדברי שר הפנים לשעבר אלי ישי, למרר את חיינו: לכלוא אותנו ללא הגבלת זמן במתקן "חולות" באמצע המדבר, לקחת 20% משכר הנטו שלנו כדי לדחוק בנו לצאת מישראל, ועוד. התערבותו של בית המשפט העליון בחקיקה זו היתה חריגה בנוף פסיקותיו, בגלל שאותם חוקים היו חריגים במיוחד בפגיעתם הקשה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר ומתוך הכרה בכך שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן על כל אדם באשר הוא אדם.
פוליטיקאים בישראל ניצלו את ההתערבות הזו של בית המשפט כדי לעשות הון פוליטי על גבם של הפליטים ועל בג"ץ. הם החדירו לציבור את המסר שהפליטים האפריקאים הם סיכון ממשי לקיומה של מדינת ישראל מבחינה דמוגרפית, תרבותית, וביטחונית. לכן, הם טוענים, צריך לקדם צעדים דרסטיים על מנת להילחם בהם, ובייחוד עריכת שינויים בחוק באופן כזה שפוגעות קשות בזכויותיהם. לשם כך, טוענים אלה, יש צורך בקידום רפורמות משפטיות שמרסנות ומחלישות את כוחו של בג"ץ כדי שלא יוכל לעצור את הממשלה שרוצה להגן מפני אותן סכנות.
בג"ץ התערב כדי למנוע את כליאתנו שם ללא הגבלת זמן. כהמשך ישיר הממשלה החדשה התחייבה, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, לחוקק חוקים חדשים שעשויים להקשות עוד יותר על חיי הפליטים בישראל ולשלול את מעט הזכויות שעוד נותרו להם. "חוק יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל" אותו רוצה הממשלה להעביר, יאפשר לחוקק מחדש את כל אותם סעיפי חוק שנפסלו בידי בג"ץ: לכלוא פליטים ללא הגבלת זמן, לגרש בכפייה, לגזול את כספם ולאסור על פליטים גישה לבתי משפט בישראל. כלומר אם עד היום הפליטים היו זכאים באופן חלקי לכמה זכויות בסיסיות, כמו שוויון בפני החוק, תעסוקה, וחופש תנועה בתוך המדינה, לאחר העברת החוק הזה יישללו מהפליטים אפילו אלו.
שילובו של חוק יסוד: ההגירה עם "פסקת ההתגברות" הם ביטוי לכך שהפליטים בישראל הפכו לכלי משחק בידי פוליטיקאים, כדי לשנות את שיטת המשטר בישראל ולפגוע בבית המשפט העליון. פעם אחר פעם הפוליטיקאים משתמשים בנושא הפליטים כטקטיקה להסברת חשיבותה של פיסקת ההתגברות לציבור, ולא מקרי ששר המשפטים בראיונו הראשון לערוץ כאן 11 לאחר הצגת הרפורמה, בחר לתת את דוגמת ה"מסתננים" להצדקת תכניתו. הרי, הציפיה היא שלאחר הדה-לגיטימציה והדמוניזציה שעשו לפליטים אפריקאים לאורך השנים, הציבור לא אמור להתנגד לחוק הזה ואף ראוי לתמוך בו. הרי לרוב כבר נמאס מהמסתננים הללו, הרוב לא יצא לרחובות כשפליטים כונו סרטן, הרוב לא מחו כשקראו לניצולי רצח עם מסתננים. למה שמישהו יטיל ספק בחוק שמטרתו להגן על הדמוגרפיה היהודית ולהחזיר את המשילות?
ברור היום, שהפליטים הם לא הנושא החשוב שבגללו מועברת פיסקת ההתגברות, אלא רק אמצעי להעברתו. ברור שפיסקת ההתגברות לא תשפיע רק על הפליטים, אלא על כל אחת ואחד מאזרחי המדינה שקיבל הגנה או זכויות כל שהן דרך החלטות בתי המשפט. הרי ברור שאנשים שחלקם בחברה בכללותה אינו עולה על 0.3%, לא יכולים להוות סכנה לדמוגרפיה, ובוודאי שלמדינת ישראל יש יכולת להכיל פליטים בשיעור כה קטן, במיוחד לאור ניסיונה בקליטת מהגרים. יתרה מכך, ובאפן מאוד נדיר, הושג הסכם בין נציבות הפליטים של האו"ם לבין ממשלת ישראל לצמצום מספר הפליטים בישראל על ידי העברת מחצית מהם למדינות מערביות אחרות שהסכימו לקבלם. אבל למרבה הצער, ממשלת ישראל דחתה את העסקה מסיבות לא ברורות. כל אלה ממחישים את כוונת הפוליטיקאים להמשיך להשתמש בפליטים כקלף פוליטי.
בתור אוכלוסייה מוחלשת, חסרת קול וכל כוח פוליטי, ברור שכולנו מודאגים וחרדים מהסיוט שלפנינו. אין לנו לאן ללכת והממשלות לא השאירו מקום לאופטימיות, והבהירו לאורך השנים שכל האפשרויות עומדות על הפרק כשזה נוגע ל'טיפול' בפליטים אפריקאים. אף על פי כן, למרות המדיניות הקשוחה של הממשלה החדשה שעתידה להתממש, החיים לימדו אותי לא לאבד התקווה. החיים בישראל גם לימדו אותי על כוחה של סולידריות ועל עוצמתן של הפגנות שננקטו גם להגנה עלינו. אני מקווה שנציבות האו"ם לפליטים והקהילה הבינלאומית ייקחו אחריות בלהגן על הפליטים בישראל, ושמדינת ישראל תגלה לב וחמלה כלפינו. אני מקווה שהחברה בישראל והעם היהודי לא ייתנו לממשלה לפגוע במי שנמלטו אליה ומבקשים בה הגנה. אני מקווה שאזרחי ישראל יכירו בכך שהפגיעה בנו תהיה רק התחלה של הרס.
המאמר המקורי בקישור: