בר"ם 3441/22 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה (30.11.2023)
בית המשפט העליון קיבל, ברוב דעות, בקשת רשות ערעור של מבקש מקלט שעבר עינויים במדינתו ושבקשתו למקלט נדחתה, והורה לבחון מחדש את בקשתו.
המבקש הוא אזרח טורקיה ממוצא כורדי, שבבקשתו למקלט טען שבגלל פעילותו בארגון PKK ובמפלגה הכורדית HADEP נחקר בעינויים.
בקשתו למקלט נדחתה בנימוק לפיו טענתו אינה אמינה. בית הדין לעררים דחה ערר שהוגש על החלטת משרד הפנים, וקבע שגרסת המבקש בדבר העינויים שעבר לא "קרסה כליל", אך הנסיבות מראות שלא מתקיים פחד מבוסס לרדיפה בטורקיה. בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים, תוך שהוא מסרב לבקשה להגיש ראיה חדשה בדמות חוות דעת פורנזית המוכיחה את טענותיו בנוגע לעינויים שעבר והשפעתם עליו, ועל פסק דינו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
שופטת הרוב ברק ארז קבעה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, וזאת על מנת למנוע עיוות דין, בשים לב לנסיבותיו הייחודיות של המבקש, ולקושי האנושי המשמעותי שמתעורר בהתחשב בטענותיו לפיהן עבר עינויים. לגוף הדברים, בית המשפט החליט לקבל את הערעור במובן זה שייקבע שהמבקש הוכיח פחד מבוסס מרדיפה בארץ מוצאו, ועניינו יוחזר לבחינת יחידת הטיפול במבקשי מקלט. זאת, על מנת שהיחידה תבחן בשנית אם קיימת עבורו חלופת מגורים פנימית רלוונטית בטורקיה, וכן אם יש השלכות לזמן שחלף מאז האירוע שמקים חשש לשלומו במדינת המוצא שלו.
בית המשפט ציין שהמשיבה טוענת אמנם לאי-התאמות ולסתירות בגרסתו של המבקש, אך דומה שאף היא אינה חולקת על התקיימות הגרעין הקשה של האירוע, ושהחשש הנטען של המערער מרדיפה אינו תיאורטי אלא מבוסס על מקרה קונקרטי של פגיעה קשה ושל עינויים.
בית המשפט הוסיף שהסתירות להן נטען אינן סתירות מהותיות אשר יש בהן כדי להטיל דופי בגרסתו של המערער ביחס למעשים שבוצעו בו ולנזק הפיזי והנפשי שנגרם לו, וכי באירועים המלווים בטראומה פיזית או נפשית אין לצפות מקורבן המעשים לפעול כ"מכשיר מדויק", ולא פעם, שחזור החוויה הטראומתית מלווה בקשיים משמעותיים אשר יכולים להביא לידי בלבול, אי-דיוק וחוסר עקביות.
בית המשפט קבע שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח את קיומה של חלופת מגורים פנימית.
בכל הנוגע לשינוי הנסיבות בטורקיה מאז שהמבקש עבר בה עינויים, בית המשפט מתייחס לסעיף 1.C(5) לאמנת הפליטים (אותו הוא מכנה סימן ג(5)). בית המשפט ציין כי הסעיף מתייחס לשינויים יסודיים במדינת המוצא של הפליט, שניתן להניח כי שמטו את הבסיס לפחד מפני הרדיפה, אך הוסיף כי אף אם חלו שינויים יסודיים בארץ מוצאו, אדם לא יאבד את זכאותו לפי האמנה אם היה נתון לרדיפה חמורה ביותר בעברו – מתוך הבנה שאין לצפות ממי שסבל מצורות אכזריות של רדיפה לשוב למדינת מוצאו.
השופטת רונן הצטרפה לעמדה של השופטת ברק ארז.
השופט סולברג, בדעת מיעוט, סבר כי אין מקום למתן רשות ערעור, וכי גם לגופם של דברים יש לדחות את בקשת רשות הערעור.