בר"ם 9020/18 Aroca נ' משרד הפנים (21.8.2019).

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור של בני משפחה מקולומביה, שילדיה בגרו בישראל.

המבקשים הם אב, אם ושני ילדיהם, ילידי 1994 ו-1996. האב והאם נכנסו לישראל בשנים 2002 ו-2003 באשרות תייר, והמשיכו לשהות בה לאחר פקיעת האשרות. בשנת 2004 האב גורש מישראל, ובשנת 2005 שב, כשהוא נכנס ללא היתר דרך גבול מצרים ומלווה על ידי בנו ובתו.

המשפחה הגישה בשנת 2010 בקשה להסדיר את מעמדה מכוח החלטת ממשלה מס' 2183, שעסקה בהסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה. הבקשה נדחתה בנימוק לפיו היא אינה מקיימת את תנאי הסף הדורש כניסה לישראל כדין. העוררים הגישו ערר פנימי על החלטה זו, ובה טענו כי יש לראות בהם "מקרה גבולי" בהתאם להחלטת הממשלה הקבועות שמקרים גבוליים יועברו להכרעת ועדה מקצועית. לאחר שהערר הפנימי נדחה, המשפחה הגישה ערר לבית הדין לעררים, שנמחק נוכח הסכמת משרד הפנים להעביר את עניינם לדיון בוועדה המקצועית.

הוועדה המקצועית בחנה את הבקשה והמליצה לדחות אותה, ושר הפנים אימץ את המלצתה וקבע שלא מתקיימים טעמים הומניטריים המצדיקים היענות לבקשה, ושהטענה בדבר התערותם בחברה הישראלית לא מצדיקה את הסדרת מעמדם. ערר שהוגש לבית הדין לעררים נדחה, וערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה גם הוא.

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון דחה את טענת המבקשים, לפיה הוועדה המקצועית לא בחנה את עניינם כמקרה גבולי לפי החלטת הממשלה אלא כבקשה הומניטרית, וזאת על יסוד בדיקת זיקותיהם של בני המשפחה לקולומביה. בית המשפט אף קבע שיש להצטער על השתהות משרד הפנים בקבלת ההחלטה בעניינם של המבקשים, וכי על משרד הפנים לתת דעתו על כך ולדאוג שדברים מעין אלה לא יישנו, אך קבע שהסעד בגין השתהות זו – החזרת עניינם של המבקשים לבחינת הוועדה – כבר ניתן בהליכים הקודמים, וכי אין בהשתהות כדי להצדיק קבלה של הבקשה.