עמ"נ (י-ם) 19885-11-419 פלונית רשות האוכלוסין וההגירה (27.5.2020)

בית המשפט המחוזי דחה את עתירתן של קשישה ניצולת שואה ושל עובדת סיעודית, השוהה בישראל למעלה מ-63 חודשים, ואישר את החלטת רשות האוכלוסין וההגירה שלא לתת לעובדת רישיון ישיבה לצורך העסקתה אצל הקשישה.

המערערות טענו כי הקשישה מתגוררת בדיור מוגן וסובלת, בין היתר, מתסמונת פוסט-טראומטית המתבטאת במצבי רוח דיכאוניים, מחוסר יכולת ליהנות מדבר ולתת אמון באנשים, כשלצד זאת לאחר התדרדרות גופנית היא מתקשה בראייה והיא כבדת שמיעה; כי נוצר קשר בין המערערות; וכי נדרשת העסקתה של העובדת משום שהיא מזהה את צרכיה של המערערת ויודעת איך לסייע לה.

הוועדה ההומניטרית דחתה את הבקשה להעסיק את העובדת, ובית הדין לעררים דחה ערר שהוגש נגד ההחלטה, וזאת בהסכמת בנה של הקשישה, שניתנה במהלך הדיון בבית הדין. בהמשך לכך, המערערות הגישו בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי לא היו מיוצגות וכי לא הבינו את משמעות ההסכמה לדחיית הערר. בית הדין דחה בקשה זו, והמערערות הגישו ערעור על פסק הדין ועל ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי אין ממש בטענה כי בנסיבות העניין נדרש היה להעמיד את בנה של המערערת על האפשרות להיות מיוצג. בית המשפט קבע כי למערערות ניתנה הזדמנות ניאותה לטעון את טענותיהן, וזאת באמצעות בנה של המערערת שהתייצב לדיון, וכי במהלך הדיון בית הדין הסביר לבנה של המערערת את המצב באופן ברור.

בית המשפט הוסיף כי על פני הדברים יש ממש בטענת המשיב, לפיה המערערות לא היו רשאיות לערער על פסק דינו של בית הדין לעררים, משום שחלפו חמישה חודשים מאז ניתן, ולא התבקשה הארכת מועדת להגשת הערעור.

בנוסף נקבע כי לא קמה עילה להתערבות בהחלטת הוועדה ההומניטרית לגופה, שכן הוועדה סמכה על שיקולים עניינים ורלבנטיים – חברי הוועדה סברו כי מרבית העובדים המגיעים לישראל מוכשרים דיים ליתן טיפול סיעודי העונה לצרכי המערערת, כי על יסוד נתוני הרשות מקום מגוריה של המערערת בירושלים מקל באורח יחסי על מציאת עובד זר חלופי, וכי הטענות שהועלו בבקשה ובכלל זה בדבר הקשר בין המערערת למטפלת הזרה אינן עולות כדי טעם הומניטרי חריג ומיוחד המצדיק את קבלת הבקשה. בית המשפט קבע כי מדובר בהחלטה המצויה בלב שיקול דעתה של הוועדה, ודחה את הערעור.