בג"ץ 3353/18 קליבורן נ' משרד הפנים (22.9.2020)

בית המשפט העליון קיבל עתירה שהגישו אזרח ישראל ובתו, ששהתה בישראל ללא מעמד, למתן אזרחות לבת מכוח סעיף 8 לחוק האזרחות.

העותר 2 (פיליפ) הגיע לישראל בשנות ה-80 והשתקע בקהילת "העבריים" בדימונה. בשנת 2000 בתו, העותרת 2 (אמונה), נולדה בלידה ביתית ולא הונפק לה אישור רשמי בדבר הלידה. מספר חודשים לאחר הלידה ניתן לפיליפ רישיון לישיבת ארעי בישראל, ובשנת 2003 ניתן לו רישיון לישיבת קבע בהתאם להחלטות שר הפנים להסדיר את מעמדם של בני הקהילה ששהו בישראל מעל 10 שנים. פיליפ לא ציין את דבר קיומה של בתו בהזדמנויות אלה. החל משנת 2011 החל פיליפ לנסות להסדיר את רישומה של בתו ואת מעמדה בישראל. בשנת 2015 הוענקה לו אזרחות ונמסר לו שאמונה לא תוכל לקבל אזרחות עד להסדרת רישומה ומעמדה.

אמונה קיבלה לאחר הגשת העתירה מעמד של תושבת קבע בהליך בוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים, אולם העותרים עמדו על כך שהיא זכאית לאזרחות מכוח סעיף 8 לחוק האזרחות, הקובע כי "התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל או תושב של אזור המוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו". משרד הפנים טען כי הסעיף לא חל משום שאמונה שהתה בישראל ללא מעמד ו"שלא כדין" מאז לידתה ולכן לא הייתה "תושבת ישראל" לצורך סעיף 8 במועד התאזרחותו של אביה.

בית המשפט עמד על כך שלמונח "תושב ישראל" ניתנה פרשנות שונה בחוקים השונים, שבהם הוא מופיע. בית המשפט בחן את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 8 לחוק האזרחות וקבע כי ההגדרה שעמדה לעיני המחוקקים נגעה למרכז החיים ולזיקה, ולא למעמד המשפטי. עוד נקבע כי תכלית הסעיף היא הבטחת אחידות בין מעמד ההורה לבין מעמד הקטין ומניעת הפרדה מהם, תוך הימנעות ממתן אזרחות במקרים שבהם לקטין אין זיקה לישראל.

נוכח האמור, בית המשפט קבע כי המונח "תושב ישראל" בסעיף 8 אינו מתייחס למעמדו החוקי של הקטין בישראל, והורה לתת לאמונה אזרחות בהתאם לסעיף 8.