עמ"נ (ת"א) 30167-07-20 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה (28.10.2020)

בית המשפט המחוזי הורה על מתן סעד זמני, לפיו לא יינקטו הליכי הרחקה נגד המערער, במסגרת ערעור על פסק דין של בית הדין לעררים.

המערערים הם אזרחית ישראל ואזרח אתיופיה, שנישאו בנישואי אל-סלבדור והגישו בקשה להסדרת מעמדו של המערער. לפני מועד התור שנקבע למערערים במשרד הפנים כדי להגיש את הבקשה, המערערים הגישו ערר לבית הדין לעררים, בו ביקשו לאפשר את שהייתו של המערער בישראל עד להכרעה בבקשה להסדרת מעמדו מכוח זוגיות, אולם בית הדין דחה את הערר וקבע כי על המערער לצאת מישראל.

המערער לא יצא מישראל והגיש יחד עם המערערת את הבקשה להסדרת מעמדו. לאחר הגשת הבקשה חודש רישיון הישיבה שהיה בידי המערער לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, ולאחר מכן שודרג מעמדו וניתן לו רישיון מסוג ב/2. בהמשך בני הזוג נדרשו לשלם אגרה כדי לקבל רישיון ישיבה מסוג א/5, אך במועד שאליו הוזמנו ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה, נמסר להם שהוחלט להפסיק את הליך הסדרת המעמד. הנימוק להפסקת ההליך הייתה אי קיום ההחלטה השיפוטית – שניתנה כשנתיים לפני כן ושאחריה ניתנו למערער רישיונות ישיבה בישראל לאחר הכרה בכנות הקשר שלו עם המערערת – לפיה על המערער לצאת מישראל.

בית הדין לעררים דחה ערר שהוגש על החלטת הרשות, ועל פסק דינו הוגש ערעור, שבמסגרתו נתבקש גם סעד זמני שימנע את גירושו של המערער מישראל. אל הבקשה צורפו מסמכים המעידים על כך שלאחרונה שני המערערים נתגלו כנשאי HIV ועל כך שהמערער חולה באיידס, מצבו מידרדר, הוא מצוי בסיכון, והוא מקבל טיפול בתכנית של משרד הבריאות לחולי איידס חסרי מעמד.

בית המשפט קבע כי לצורך בחינת מאזן הנוחות במסגרת סעד זמני בערעור – להבדיל מן הדיון לגופו של הערעור – יש להביא בחשבון את מצב הדברים העדכני, ולכן יש להביא בחשבון את העובדה שהמערערים התגלו כנשאי HIV, הגם שעובדה זו לא עמדה בפני בית הדין לעררים.

בית המשפט עמד על כך שדרישת המדינה להרחיקו בעיצומה של מגפת הקורונה מסכנת את בריאותו ואולי אף את חייו. בית המשפט הוסיף ועמד על כך שאין כל דחיפות בהרחקת המערער מן הארץ, במיוחד נוכח העובדה ששבועיים בלבד לאחר פסק דינו של בית הדין שקבע שעליו לצאת מישראל, הוא קיבל מעמד, ומאז שוהה בישראל במשך שנתיים ברישיון ישיבה. בהתאם לכך נקבע שמאזן הנוחות נוטה לטובת המערערים, וכי טיעוני הרשות ביחס למאזן הנוחות הם לא פחות ממקוממים.

באשר לסיכויי הערעור, נקבע שקשה לקבל את טענת הרשות לפיה ניתן למערער מעמד "בהיסח הדעת" וללא מודעות לפסק הדין שקבע כי עליו לצאת מישראל, וזאת במיוחד נוכח העובדה ששני המערערים ציינו בראיונות שנערכו להם לבחינת כנות הקשר כי המערער ביקש תחילה מקלט בישראל ולא קיבל רישיון ישיבה.

נוכח האמור בית המשפט הורה על מתן סעד זמני בערעור, האוסר על הרחקת המבקש ועל נקיטה בהליכי אכיפה עד למתן החלטה אחרת.