ערר (י-ם) 2045-15

העורר הוא אזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (להלן: קונגו), אך המשיב רואה בו גם אזרח גינאה/ שר הפנים החליט בהמלצת הוועדה המייעצת לענייני פליטים ובהמלצת נציבות הפליטים של האו"ם כי הגם שצפויה סכנה לחיי העורר בקונגו, הוא מודר מאמנת הפליטים, בהתאם לסימן א(ו)(א) באמנה, מן הטעם שביצע פשעי מלחמה.
בית הדין קבע כי העורר הוא אזרח קונגו בלבד וכי בהתאם להמלצת הנציבות, הדרתו של העורר מאמנת הפליטים מדירה אותו גם ממדיניות ההגנה הקבוצתית הננקטת כלפי אזרחי קונגו. כן קבע בית הדין שבשים לב לפשעיו, העובדה שיש לו אישה ומשפחה בישראל, אינם מקנים טעמים הומניטריים לאי-הרחקתו. עם זאת, כיוון שהמדינה הודיע שלא ניתן להרחיקו לקונגו, בית הדין קבע כי משרד הפנים לא הראה כי הרחקתו למדינה שלישית, גיניאה, בטוחה עבורו.
באשר לטענה בדבר חובת אי-ההרחקה (non refoulement), קבע בית הדין לראשונה כי בטענות מסוג זה יש לפנות ליועמ"ש משרד הפנים:
"סעיף 2 1(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 הקובע, כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רשיון ישיבה לפי חוק זה". על פי סעיף 2 לחוק, מוקנית הסמכות למתן אשרות ורשיונות ישיבה בישראל לשר הפנים (או למי שהוסמך על ידו), ולהורות לעורר להפנות את בקשתו להגנה במסגרת עקרון אי-ההחזרה החיצוני לאמנת הפליטים, אל היועץ המשפטי של המשיב. המשיב יבחן את עניינו של העורר והחלטת שר הפנים (או מי שיוסמך על ידו לעניין זה) תנתן לאחר שייבחנו כל האפשרויות הריאליות ומחוייבותה של מדינת ישראל לעקרון אי- ההחזרה כפי שתואר בבג"ץ אל טאיי."
כך הערר התקבל, באופן חלקי, תוך שבית הדין סיים בכך שלא יינתן לעורר רישיון שהייה "ודאי שלא אשרת עבודה; נוכחותו בישראל, כאמור, נסבלת בלבד."