ערר (י-ם) 5751-18 קליימן נ' משרד הפנים (6.3.2019)

בית הדין לעררים קיבל ערר בעניין סירוב משרד הפנים לחדש את רישיון הישיבה ל"קטין נלווה" (שבגר בינתיים) של אזרחית ישראל, שקיבלה מעמד מכוח הנוהל המדורג החל על בני זוג הנשואים לאזרחי ישראל.

העוררים הם אזרחי ישראל ובנה של העוררת, אזרח רוסיה. העוררת היא אזרחית ישראל מכוח נישואיה לעורר 1, והם הורים לשלושה ילדים משותפים. במועד הגשת הבקשה להסדרת מעמדה של האם מכוח נישואיה לאזרח ישראל, הוגשה בקשה לתת מעמד גם לבנה, כקטין נלווה. בנה קיבל רישיון ישיבה מסוג ב/1 ולאחר מכן רישיון ישיבה מסוג א/5. בהיותו בן 19 שנים, בנה של העוררת נסע לעזור בטיפול בסבתו החולה ברוסיה, וכששב באשרת תייר לישראל, משרד הפנים סירב לחדש את רישיון הישיבה הארעי שהיה בידיו, אך החליט שעניינו יידון בוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים.

העוררים הגישו נגד אותה החלטה ערר שנתקבל במסגרת פסק דין, שבו נקבע כי על משרד הפנים לבחון מחדש את החלטתו, לשמוע את טענות העוררים ולבחון האם הבן העתיק את מרכז חייו מישראל בתקופה שבה שהה מחוצה לה. בעקבות פסק הדין בערר הראשון התקבלה החלטה חדשה הדוחה את בקשת העוררים, והוגש ערר זה.

בתום הדיון בערר משרד הפנים הודיע שיבחן מחדש את עניינם של העוררים, ולאחר מכן ניתנה החלטה לפיה עניינו יידון בוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים.

בית הדין עמד על כך שהעוררים אינם מבקשים להסדיר את מעמדו של הבן מטעמים הומניטריים אלא בהתבסס על הזכות המוקנית לו כ"קטין נלווה", וכי כבר בפסק הדין הראשון נפסלה ההחלטה להביא את עניינו בפני הוועדה לעניינים הומניטריים. בית הדין קבע כי משרד הפנים מסרב להפנים את קביעתו החלוטה של בית הדין בערר הראשון, לפיה יש לדון במעמדו של הבן כ"קטין נלווה" ולא כבקשה למעמד מטעמים הומניטריים, וכי אין בהחלטת משרד הפנים כל התייחסות לשאלה האם יש לראות את הבן כמי שהעתיק את מרכז חייו, כאשר נסע לטפל בסבתו, כפי שבית הדין הורה בפסק הדין הראשון.

בית הדין קבע שהבן הרים את הנטל להראות כי לא העתיק את מרכז חייו מישראל, וקבע כי בהתאם לנוהל יש לחדש את רישיון הישיבה הארעי שניתן לו, וכי לאחר חידושו יהיה רשאי להגיש מייד בקשה לקבלת מעמד של תושב או אזרח בהתאם לנוהל.

לאור התנהלות משרד הפנים נפסקו לטובת העוררים הוצאות בסך 25,000 ₪.