ערר (י-ם) 1010-14 מסגנה נ' משרד הפנים (15.2.2018)
בית הדין לעררים קיבל ערר שעסק בעמדתו העקרונית של משרד הפנים, לפיה עריקה מצבא אריתריאה אינה מקימה עילה להכרה באדם כפליט, ולפיה אין לקבל את הטענה כי עריקים או משתמטים משירות צבאי באריתריאה הם פליטים משום שהם נתפסים על ידי המשטר באריתריאה כמתנגדים פוליטיים.
כפי שעולה מפסק הדין, עמדת משרד הפנים, אשר פורטה בחוות דעת עקרונית בנושא זה, היא כי "לא ניתן לקשר בין השתמטות/עריקה מהשירות הצבאי לבין אף אחת מעילות האמנה, אלא אם כן ניתן להראות כי בנוסף לפעולת השתמטות/עריקה, המבקש גם הביע במפורש דעה פוליטית המתנגדת לשלטון". עמדת נציבות האו"ם לפליטים, לעומת זאת, הייתה כי עמדה זו של משרד הפנים מהווה פרשנות צרה יתר על המידה של אמנת הפליטים, וכי היא מתעלמת מתחולת האמנה על רדיפה על רקע דעה פוליטית מיוחסת ועל רקע שייכות לקבוצה חברתית מסוימת. עמדת הנציבות, שהובאה בפני בית הדין, הייתה כי השתמטות או עריקה מהצבא נתפסות על ידי שלטונות אריתריאה כאקט פוליטי, גם אם מבקש המקלט הספציפי לא התכוון לבצע אקט פוליטי.
בהמשך משרד הפנים עדכן את עמדתו, ובית הדין ציין כי קיימת כעת הסכמה לפיה עריקה מצבא אריתריאה יכולה להקים עילה של דעה פוליטית מיוחסת להכרה באדם כפליט, וכי לב המחלוקת כעת נוגע לשאלה כיצד על מבקש מקלט להוכיח קשר סיבתי בין עריקה משירות צבאי לבין ייחוס דעה פוליטית על ידי השלטונות.
בית הדין קבע שלאור עמדתו החדשה של משרד הפנים, לפיה קיימת אפשרות להכיר בעריק או משתמט כפליט, אין מקום לפסול את חוות דעת משרד הפנים, ויש לדון בשאלה מהו רף הראייה הנדרש לשם הוכחת הזכאות להכרה כזו. עם זאת צוין כי משרד הפנים מפרש את חוות דעתו שלו כך שעל מבקש המקלטלהראות שפעל באופן אחר נוסף על העריקה מן הצבא. בית הדין קבע שהוא חולק על פרשנות זו.
בית הדין קבע כי דרישת משרד הפנים, לפיה מבקש המקלט יביא ראיות כי הוא יירדף באופן אישי על ידי המשטר בשל דעה פוליטית אישית המיוחסת לו, מהווה הכבדה יתרה ומציבה רף הוכחה העולה על הנדרש. בית הדין הוסיף שחוות דעת שהעורר הגיש, דו"ח הדווחית המיוחדת של האו"ם למצב זכויות האדם באריתריאה, דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית ופסיקה של טריבונלים שיפוטיים מרחבי העולם מהווים ראיות חיצוניות לקיומה של עילת רדיפה בשל דעה פוליטית מיוחסת מצד השלטון לעריקים מאריתריאה.
באשר לעורר הפרטני, בית הדין תיאר את קורותיו וקבע שגם אם מראיון המקלט שנערך עמו עולה שעריקתו מהצבא לא נעשתה כאקט של מחאה או התנגדות פוליטית, אין בכך כדי לשלול לגביו קיומה של דעת פוליטית מיוחסת, וגם אם ביסוד בואו לישראל עמדה האפשרות להתפרנס בה, אין באינטרס כלכלי כזה כדי לשלול קיומו של חשש מבוסס לרדיפה אם ישוב לארצו.
בית הדין קבע שאף על פי שהעורר הציג מקורות רבים וחוות דעת בעניין הענישה באריתריאה וייחוס דעה פוליטית לעריקים ומשתמטים, יו"ר ועדת הפליטים התעלם כליל מראיות אלה, וטענתו של העורר כלל לא נבחנה. בית הדין ציין שניסיונו האישי של העורר – שנתפס ונענש לאחר שניסה בפעם הראשונה לערוק – מלמד על קיומו של חשש מבוסס לרדיפה עתידית אם יחזור לאריתריאה. בית הדין קבע שאין מקום להחזיר את עניינו של העורר לקבלת החלטה חדשה על ידי משרד הפנים, וקבע שהעורר זכאי להכרה בו כפליט וכי יש לתת לו בתוך 45 ימים רישיון לישיבת ארעי.
בית הדין הוסיף וציין שבנסיבות האישיות של העורר הוא אינו נדרש להכריע בשאלה מה היה עולה בגורל בקשת מקלט של מי שהשתמט משירות צבאי ויצא את ארצו בטרם גויס, או גויס וערק ויצא מאריתריאה מבלי שנתפס. בית הדין סיכם והוסיף כי "אין לראות בפסה"ד קביעה אפריורית כי כל מי שבפיו טענה כי הנו עריק או משתמט משירות צבאי או לאומי באריתריאה זכאי למעמד פליט".