ערר (י-ם) 4087-17 (14.8.2018)
בית הדין דחה את הערר, שעסק בהחלטת משרד הפנים לדחות את בקשת המקלט של אריתראי שערק משירות צבאי לאחר שנכלא מספר פעמים (בתנאי עינויים) וחווה התנכלות והתעמרות מצד מפקדיו.
חלק קטן יחסית מפסק הדין דוחה את הטיעונים בערר ומקבל את העמדה המשפטית של משרד הפנים, לפיה עריקה מצבא אריתריאה אינה מצדיקה הכרה באדם כפליט, כיוון שלפי פרשנותו של משרד הפנים, לא מדובר ברדיפה פוליטית. מדובר בשאלה משפטית אותה פירטנו בעבר ואשר מגובה בחוות דעת רבות, ושמותב אחר של בית הדין לעררים פסק בה להיפך, תוך שקיבל את עמדת העורר בערר 1010-14 (ניתן ב-15.2.2018), והערעור על אותו פס"ד תלוי ועומד.
עיקרו של פסק הדין חורג מהמקרה הקונקרטי ומוקדש למדיניותה הכללית של המדינה כלפי אזרחי אריתריאה וסודאן. מדובר בסוגיה שלא נפרשה באותו ערר (משרד הפנים כלל לא הגיש כתב תשובה), ומבוסס על כתבות, מסמכים מתיקים אחרים, פרוטוקולים מהכנסת ופרסומים ברשת.

פסק הדין סוקר את מדיניות המקלט בישראל, את העובדה שלא ניתן היה להגיש בקשות מקלט במשך שנים, את מספרן הרב של בקשות המקלט שממתינות לתשובה ואת מדיניות אי-ההרחקה בכללה: "המדינה צריכה להחליט ולהכריע אחת ולתמיד בנדון. אם אכן לא ניתן לגרשם הרי שיש להעניק להם מעמד משודרג ולא להסתפק בהגנה קבוצתית מגירוש (או בהעלמת עין מעבודתם בפועל) ואם ניתן להרחיקם למדינתם יש לעשות זאת לאלתר ויפה שעה אחת קודם". אלא שלשיטתו, ניתן לגרש לאריתריאה ויש לבטל את מדיניות אי-ההרחקה ולגרש את כל אזרחי אריתריאה מישראל.

נבקש להבהיר כי מדובר בעמדה שבוטאה בפסק הדין תוך חריגה מהשאלות שעלו בערר ולא בקביעה מחייבת, ומדיניות אי-ההרחקה עודנה בתוקף. על פסק הדין יוגש ערעור בכל הנוגע לעורר, והסוגיות הפוליטיות יתנהלו בכנסת, כפי שהן מתנהלות עד כה. מצער לגלות שפסק הדין כבר נתן רוח גבית לדיון מחודש בשאלת הגירוש לאריתריאה. לכן נבקש להתייחס למספר נקודות מרכזיות שעלו בו:

ראשית, בית הדין מזכיר את הסכם השלום בין אריתריאה ואתיופיה, ואת השמועות על הגבלת השירות הלאומי באריתריאה ל-18 חודשים. נציין שהסכם השלום נחתם לאחרונה, ומוקדם לגלות כיצד יבשיל. אך חשוב לזכור שהלחימה בין המדינות הייתה רק תירוץ עבור הדיקטטוריה באריתריאה להחזקת האזרחים בשירות צבאי כפוי שלא מוגבל בזמן, שלמעשה היווה עבדות. אותו שלטון דיקטטורי עדיין שולט במדינה, מזה 25 שנה, וההפרה הנרחבת של זכויות האדם בה, בגינן ישראל מעניקה הגנה קבוצתית לאזרחיו, לא השתנתה באופן פתאומי. גם מוקדם לגלות האם אכן השירות הצבאי קוצר.

שנית, בית הדין מפנה לפסק דין שוויצרי, בו נדחה ערעורו של אזרח אריתריאה, שברח מארצו לפני שכלל גויס לצבא ולא נעצר באריתריאה. פסק הדין מתאר כי לא ניתן לערער על פסק הדין, אף שידוע לנו כי יש כוונה לערער עליו לבית המשפט האירופאי לזכויות אדם, ומתעלם מההבהרות שמסרה שגרירות שוויץ לאחרונה בדיון בכנסת, לפיהן גירוש בכפייה לאריתריאה נחשב ל"אסור, בלתי סביר ובלתי אפשרי", גם אם קיימת אפשרות חוקית להחזיר חלק מהם לארצם. לפי נתונים שמסרו, 75.2% ממבקשי המקלט מאריתריאה עד יוני 2018 זכו למעמד רשמי בשווייץ, המעניק להם הגנה מפני גירוש, זכויות סוציאליות ואפשרות לעבוד כחוק ו-58.3% הוכרו כפליטים באופן מלא. הנתון המקביל בישראל עומד על פחות מ-0.1%. גם מי שבקשת המקלט שלו נדחתה יכול להמשיך לחיות בשווייץ מבלי להיעצר או להיות מגורש, עם זכויות רווחה ובריאות בסיסיות.

תגובתה של עו"ד מיכל פומרנץ, שייצגה בערר, לפסק הדין, בכתבה זו.

לסיכום, כמובן שאנחנו מודאגים מאמירות אלה, שנכתבו בפסק דין של בית הדין לעררים (מותב אחר כבר היום הסתייג מאותן אמירות, במסגרת ערר בעניין אחר (ערר (י-ם) 2575-18), וחוששים משינוי המדיניות כלפי אזרחי אריתריאה בישראל. החלטת גירוש תידרוש פעילות משפטית רבה, אך אנו מקווים כי זו לא תתרחש, לבטח לא בקרוב. אנו נמשיך להזכיר את שיעורי ההכרה הגבוהים בפליטים מאריתריאה ברחבי העולם, וכי אף מדינה בעולם אינה מגרשת לאריתריאה, חוץ מסודן. כיוון שגם לעמדת המדינה לא ניתן לגרש כיום לאריתריאה, נקווה שקובעי המדיניות יאזינו דווקא להמלצתו החלופית של בית הדין, להסדיר את מעמדם ולקלוט בישראל את האחוז הקטן כל כך (0.5% מהאוכלוסיה) של מבקשי המקלט שחיים עמנו כבר עשור תחת "מדיניות אי-הרחקה".